שלום רב,

ברצוני לשתף בהזדמנות זאת את הסיפור שלי על שנה שהחלטתי לתת כתרומה למדינה שגידלה אותי ושבסופה גם יצאתי נתרם בצורה ששינתה לי את החיים.

ראשית אספר לכם קצת על עצמי ועל איך הגעתי לאותה שנה.

נולדתי בניו יורק ב1991 להורים ישראלים, בגיל שנתיים חזרנו לארץ שם גדלתי במושב בגוש תל מונד.

כבר בבית הספר היסודי אובחנתי עם ADHD, הורי עשו מאמצים רבים כדי לגשר על הפער, מאמצים שכללו אומנויות ציור ופיסול, מוזיקה, ריפוי בעיסוק ועוד דרכים נוספות. אף אחד מהם לא הוחיך את עצמו.

אותי באותה תקופה עניינה חוות סוסים קטנה בסוף הרחוב – שם ביליתי כל רגע פנוי שהיה לי, ואם הוא לא היה פנוי.. דאגתי לפנות אותו על חשבון דברים אחרים כמו בית הספר ושיעורי בית. בימים שכן הייתי בבית הספר ספרתי את השעות שנותרו כדי להגיע להיות עם הסוסים.

התחלתי ללמוד רכיבה מערבית ועם הזמן הגעתי לרמה תחרותית ובשלב הזה פגשתי את החווה הטיפולית בתל מונד בפעם הראשונה. הגעתי לראות תחרויות שהיו נערכות במקום ואז באותה תקופה החווה נראתה לי כמו מבנה מרשים שנותן טיפול ברמה גבוהה לסוסים. אני חייב להודות שבאותה נקודה לא הצלחתי להבין את רמת ההשקעה הגבוהה כיוון שבעיניים שלי הם לא ניצחו בשום תחרות או אפילו לא תמיד היו כאלה מרשימים אבל עדיין קיבלו יחס מהגבוהים שהיכרתי – מין מקום מוזר בנוף הישראלי של עולם הסוסים.

כך המשכתי את החיים שלי בלי לשים יותר מידי לב לאותה חוות סוסים חוץ מלהגיע פעם בכמה חודשים לראות תחרות בטח לא תחרות של המרכז פשוט תחרויות שנערכו במקום. בגיל 15 עברתי עם משפחתי לטורונטו שם הלכתי לתיכון ובסיומו החלטתי שבתור ישראלי אני רוצה לעשות משהו בשביל המדינה שגידלה אותי.

הסיפור עם שנת השירות התחיל בזה שנרשמתי לשנת שירות בקרן הקיימת לישראל ודי מהר הבנתי שאותה מסגרת לא בשבילי והתחלתי לבחון מחדש את הרעיון כולו. עמדו בפני שתי אפשרויות: הראשונה, לוותר על הרעיון, העקרונות, המצפון והערכים ולחזור לקנדה, והשנייה היא למצוא תחליף לזמן שנותר לסיום ההיתחייבות מול עצמי. וכך עלה הרעיון לשלב את האהבה שלי לסוסים לרצון לתרום לחברה ולמדינה.

משם הדרך לתל מונד הייתה קצרה, למרות שאני חייב להודות שבאותו רגע הצעד הטיפולי היה הדבר שעניין אותי פחות.

ככה הגעתי ליום ניסיון בחווה שם פגשתי את רכז שנת השירות שהיה גם מנהל האורווה ואחרי שראיתי את הדרך שבא הוא מנהל את המקום ואת הרמה שהוא דורש בעבודה עם הסוסים המחשבה היחידה שזכורה לי ממש היא הרצון להתקבל למקום ושיש לי המון מה ללמוד על איך לעבוד עם סוסים למרות שהרכיבה נראתה לי אז מוזרה ולא מובנת, האורווה נראתה כמו גן עדן.

כשעברתי לחווה התחילה אחת השנים הכי חשובות בחיים שלי. מעבר לעובדה שלמדתי המון על עבודה עם סוסים מה שלמדתי על עצמי ולקחתי איתי להמשך חיי היו דברים הרבה יותר חשובים. דרך חוויות רבות כל פעם נוכחתי לגלות כמה טוב מרגישה נתינה וכמה כח אפשר לקבל מפשוט..לתת. הערכים והכישורים שקיבלתי במהלך התרומה והנתינה בחווה מלווים אותי בהמשך חיי.

היום, כשאני בוחן את ההשפעה של הערכים והכלים שקיבלתי באותה תקופה בעבודה בחווה על חיי כאדם בוגר, אני מוצא באופן חד משמעי שהם מסייעים לי להיות לא רק איש עסקים טוב יותר אלה אדם טוב וערכי יותר. הכלים שקיבלתי בחווה מסייעים לי גם בתחום העיסקי, בתור יזם ומנכ"ל של חברת טכנולוגיה חקלאית. למדתי שאם קשה אז זו ממש לא סיבה לוותר.

אחרי מפגש עם חלק מהמטופלים הבנתי שלפעמים כוח זה לא שרירים או מעמד אלא לדעת להמשיך קדימה גם שקשה וכשחושבים שאין סיכוי שיהיה יותר טוב תמיד צריך להמשיך לדחוף קדימה ואף פעם לא להפסיק. רכשתי את היכולת לדעת לבקש עזרה וללמוד שזה לא בושה אלה כוח ושבחיים עדיף לקבל עזרה ולהתקדם מאשר להילחם לבד ולהתקע במקום. למדתי גם שאי אפשר לשפוט בן אדם בלי באמת להכיר אותו, אוכלוסיות שלמות של אנשים שחשבתי שהם "חלשים" או "לא נורמאלים" ובעיקר שונים הם בסך הכל לא כמונו, כי אין כמונו יש אנשים.. לכל אחד יש את הבעיות שלו ואת היתרונות שלו זה שאחד בכסא גלגלים לא עושה אותו חלש וזה שלאחר אולי קשה לו ליצור קשרים חברתיים לא הופך אותו ללחבר פחות טוב. כל אדם הוא קודם כל תמונה אחת גדולה ש״על הספקטרום" או ״נכה״ זה רק חלק קטן מהמכלול שלו.  ב כמעט 12 חודשים בחווה ספגתי ערכים ולמדתי דברים ש 12 שנות לימוד לא הצליחו ללמד.

לסיום, בהרבה מסגרות יכולתי לעשות את מה שעשיתי במרכז לרכיבה טיפולית אבל אני לא יודע אם יש מקום שיכל לתת לי את הדברים שקיבלתי באותה שנה בצורה כלכך עמוקה שגם היום כמעט 10 שנים אחרי אני עדיין באותה תחושה,

אז אנצל את הזדמנות זאת להוקרת תודה ענקית וממש לא מובנת מאלייה לצוות הנפלא של המרכז לרכיבה טיפולית תל מונד, למטופלים המדהימים והחזקים וכמובן לסוסים.

דין ליכטינשטיין